פסק-דין בתיק עת"מ 2619-09

1.                עתירה מינהלית שעיקרה להורות למשיבים לקיים את הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין בביהמ"ש המחוזי בחיפה ב - ת.א. 1060/99 עמפלי נ' חברת החשמל לישראל ואח', (כב' סגן הנשיא השופט ד"ר ד. ביין), מיום 13.9.1999 (להלן: " הסכם הפשרה" או " ההסכם") וכן להורות למשיבים לקיים את הסדר הטיעון שקיבלת תוקף של החלטה בביהמ"ש השלום בנתניה ב - ב"ש 247/01 מ"י נ' עמפלי ביום 12.11.2001 (להלן: " הסדר הטיעון" או " ההסדר"), ולעשות כל פעולה שתאפשר קיום פסה"ד.

עיקרי העובדות

2.              העותר, נכה צה"ל ממלחמת יום כיפור בשיעור 100%. העותר כבן 72, נשוי לעותרת. העותרים מנהלים מאז שנת 1976 לערך מסעדת דגים בשם "דג על הים" על חוף בית ינאי, בקרבת קו המים (להלן: " המסעדה"). המסעדה ממוקמת על חלק מחלקה 64 בגוש 8337 (חלקה 58 לשעבר) שבבעלות קק"ל, ועל חלק מחלקה 3 בגוש 8337 (הידועים כמגרש 4) שבבעלות מדינת ישראל. שטחים אלה מצויים בשטח שהוכרז כגן לאומי נחל אלכסנדר.

העותר קיבל לצורך שיקומו, הרשאת שימוש מהמשיבה 2 - רשות הטבע והגנים (להלן: " רשג"ל") לניהול מסעדה במקום. רשג"ל מנהלת את המקום מכוח הרשאה שקיבלה מהמשיבה 4 - מינהל מקרקעי ישראל (להלן: " המינהל"). המסעדה הוקמה ע"י העותר ללא היתר בנייה, וללא רישיון עסק.

בין הצדדים התנהלו הליכים שונים ומרובים ואזכירם בתמצית להבהרת ההשתלשלות העובדות במהלך השנים.

ביום 16.1.1989 הגיש המינהל כנגד העותר תביעה לסילוק יד ולהריסת המסעדה בבימ"ש השלום בנתניה (ת.א. 226/89). ביום 16.1.1998 ניתן פסק דין בהעדר הגנה כנגד העותר לפינוי המסעדה ולהריסתה (להלן: " תביעת הפינוי הראשונה"). פס"ד זה בוטל מאוחר יותר ועל כך בהמשך.

העותר מצידו הגיש תביעה לביהמ"ש המחוזי בחיפה (ת.א. 1060/99), כנגד חברת החשמל, מועצה איזורית עמק חפר ורשג"ל. ביום 13.9.1999 נחתם הסכם הפשרה בין הצדדים שקיבל תוקף של פס"ד ע"י ביהמ"ש (כב' השופט ד"ר ד. ביין). לפי הסכם הפשרה, הצדדים יפעלו להעברת המסעדה שמפעילים העותרים למיקום אחר, באזור מגרש 4, ויינתן לעותר זיכיון שימוש בנכס למטרת מסעדה למשך 15 שנה עם אופציית הארכה ל- 5 שנים נוספות.

ביום 8.1.2001 הגישה הועדה המחוזית לתו"ב כתב אישום כנגד העותר (ת.פ. 247/01) בבימ"ש השלום בנתניה. ביום 12.11.01 ביקשה הועדה המחוזית למחוק את כתב האישום והגישה בקשה לצו הריסה ללא הרשעה (ב"ש 241/01). הצדדים לבקשה זו, מדינת ישראל והעותרים הגיעו להסדר טיעון לפיו יינתן צו הריסה ללא הרשעה שיבוצע ע"י העותר וביצועו יידחה ל- 3 שנים מיום הסדר זה שקיבל תוקף של החלטה (להלן: " הסדר הטיעון"). הדחייה ניתנה בהינתן מו"מ בין רשג"ל לעותר באשר להעברת מיקום המסעדה, בהמשך לפס"ד הפשרה.

עקב הסכם הפשרה והסדר הטיעון, בוטל בהסכמת המינהל ורשג"ל פסק הדין בתביעת הפינוי הראשונה משנת 98.

ביום 18.11.2004 הגיש המינהל תביעה חדשה לבימ"ש השלום בנתניה לפינוי וסילוק יד העותר מהמסעדה וכן לתשלום דמי שימוש (ת.א. 12891/04). לא הובהר לי איך הסתיימה תביעה זו, מכל מקום ההליך מופיע כ: "תיק סגור" מאוגוסט 2013.

מאז ניתן צו ההריסה ללא הרשעה במסגרת הסדר הטיעון, ניתנו לעותרים מספר ארכות לביצוע צו ההריסה. ביום 31.7.2008 דחתה כב' השופטת טלמור בקשת הארכה נוספת של העותרים לביצוע צו ההריסה, והעותרים ערערו על כך לבימה"ש המחוזי במחוז המרכז (עפ"א 6953-09-08). ביום 11.6.2012 קיבלה כב' השופטת אוהד את ערעורם והאריכה את מועד ביצוע צו ההריסה עד ליום 30.10.2017. גם בפניה נטען בין היתר כי הצדדים בהליכי מו"מ.

ביום 18.3.02 הגיש העותר בקשה להיתר בנייה למשיבה 1 - הועדה המקומית לתכנון ולבנייה עמק חפר (להלן: " הוועדה המקומית" או " הוועדה"). ביום 21.10.2004 החליטה הועדה כי תחזור ותדון בבקשה להיתר לאחר שתושג חתימת המינהל ועמדת רשג"ל ולאחר שיושלמו מספר חוסרים בבקשה. העותר הגיש ערר על החלטה זו (ערר 1023/04) ולאחר שהתקיים דיון בערר ביום 27.2.2005 מחק העותר את הערר. ביום 11.7.10 דחתה הועדה המקומית את תוכנית עח/91/ 3/ 2 שהגיש העותר, בשל העדר הסכמת המינהל והרשג"ל, העדר סמכות עניינית לוועדה המקומית, והעדר תיאום עם כל הגורמים הרלוונטיים (ועדה מחוזית, מועצה ארצית, ולח"ף ועד בית ינאי). ערר שהגיש העותר ביום 31.8.2010 על החלטה זו נדחה אף הוא מאחר שהמבוקש ע"י העותר (העברת ייעודים של מסחר ושירותי חוף ממגרש אחד למשנהו) איננו בסמכות הועדה המקומית.

במאי 2006 הגיש העותר המרצת פתיחה בביהמ"ש המחוזי בחיפה כנגד רשג"ל לסעדים הצהרתיים כי רשג"ל הפרה הסכם הפשרה, התוכניות שהגישה לועדה המקומית אינן תואמות הסכם ולפיכך בטלות, וכן למתן צו המורה לרשג"ל להגיש תוכניות חדשות בהתאם להסכם, ובקשה לפיצול סעדים. ביום 10.9.2007 נתן כב' השופט ברלינר החלטה לפיה התביעה אינה מתאימה להמרצת פתיחה אלא לתביעה כספית ועל העותר להגיש תביעה מתאימה תוך 90 יום. ביום 3.3.2008 הוגשה ע"י העותרים תביעה חדשה לביהמ"ש המחוזי בחיפה (ת.א. 904/07) לאכיפת הסכם הפשרה, וכן סעדים לפי פקודת ביזיון בית המשפט בשל הפרת פסה"ד שאישר את הסכם הפשרה, אך לא הוגשה תביעה כספית. תביעה זו הוגשה תחילה כנגד מספר נתבעים, ולבסוף, לאחר הליכים שונים שהתקיימו בין הצדדים, נמחקו חלק מהנתבעים, ונותרו רק רשג"ל, המינהל והמועצה האזורית עמק חפר. ביום 21.7.2013 ניתן פס"ד בתביעה שדחה את תביעת העותרים בשל העדר סמכות עניינית.

במקביל, ביום 5.10.09 הגישו העותרים את העתירה שבנדון, בה הסעד העיקרי שנתבקש הוא מתן צו למשיבים 1-5 על מנת שיפעלו לשם זירוז וביצוע של הסכם הפשרה והסדר הטיעון. עוד ביקשו העותרים בעתירתם כי יינתן צו שיורה למדינה להמציא לידם את מכתב המשיבה 5 - מהנדסת הוועדה לתכנון ובניה עמק חפר (להלן: " המהנדסת") לעו"ד ברנע בדבר העדר סמכות הועדה להפעיל את סע' 62א(6) לחוק התו"ב והנימוק לכך, וכן עתרו לסעד הצהרתי כי עמדת המהנדסת שאינה מאשרת הקמת המסעדה במגרש 4 בחוף בית ינאי, בטלה.

יש לציין שהתיק בפני התאפיין בניסיונות רבים לסיים את המחלוקות בהסדר מוסכם ונתבקשו אורכות רבות לשם כך, אשר נענו על ידי. עד הרגע האחרון המצג שהוצג והרושם שהתקבל הוא כי אכן התגבשו הבנות וכי נותרו רק בעיות של ניסוח. לפיכך, הופתעתי כאשר בישורת האחרונה, בתום כל הארכות, הסתבר שהצדדים אינם מצליחים לנסח מסמך מסכם וסופי לחיסול פרשה מתמשכת זו. נראה שסופו של עניין מעיד על מהלכו, ואין לי אלא להביע צער על התנהלות הצדדים.

דיון

הסמכות העניינית

3.                 העותרים בתיק דנן צירפו לעתירתם משיבים רבים. אין אלא לומר "כי לא כל המרבה הרי זה משובח", ומוטב היה להבחין היטב בין המשיבים והסעדים כנגד כל אחד מהם. הסעד העיקרי המבוקש בעתירה הוא אכיפת הסכם הפשרה, והסדר הטיעון שהתבסס עליו. תביעת אכיפת חוזית, היא בסמכותו העניינית של ביהמ"ש האזרחי ולא במסגרת בימ"ש זה כבימ"ש לעניינים מנהליים (ראו: גבריאלה שלו, חוזים ומכרזים של הרשות הציבורית (ירושלים - 1999) עמ' 23-24). הסעדים הטפלים האחרים שמבוקשים בעתירה (המצאת מסמך המהנדסת, והצהרה כי עמדתה בטלה) הולכים אחר הסעד העיקרי של אכיפת הסכם הפשרה והסדר הטיעון (ראו: אליעד שרגא ורועי שחר, המשפט המינהלי - סדרי הדין והראיות בבתי המשפט לעניינים מנהליים, כרך 4, עמ' 97). לפיכך גם עליהם להידון בביהמ"ש האזרחי ולא בביהמ"ש לעניינים מנהליים.

עם זאת, לא ראיתי להעביר את התיק לביהמ"ש האזרחי ובהינתן ריבוי ההליכים עד כה, וכיוון שבלאו הכי נותרה רק כחצי שנה עד לסיום תקופת 15 שנות הזיכיון שהתחייבו להעניק לעותר במסגרת הסכם הפשרה. בתקופה כה קצרה, עד שתוגש ותתברר תביעה נוספת הסעדים המבוקשים בה ייהפכו לתיאורטיים. והעיקר, לטעמי הגיע הזמן להביא סוף לפרשה מתמשכת זו, ולהפסיק לגלגלה בבתי המשפט השונים.